מה הקשר בין עיוותי חשיבה לבין רגשות אשם בהורות?

עיוותי חשיבה או הטיות חשיבה הן בעצם מחשבות לא מציאותיות/לא מדויקות ובטח שלא יעילות. 

יש הרבה סוגים של עיוותי חשיבה. אחד מהם הוא עיוות חשיבה מסוג פרסונליזציה: זה אומר לייחס לאירועים ומצבים אחריות אישית גם כשזה לא המצב. 

זה קורה גם אצל ילדים שלפעמים מאשימים את עצמם בדברים שליליים שקורים במשפחה שלהם וגם בקרב הורים שלעתים קרובות מייחסים לעצמם כל מיני מצבים שעוברים על הילדים שלהם, למשל: קושי לימודי, קשיים חברתיים, קושי רגשי וגם אפילו מחלה מסויימת או אבחון כזה אחר, שמבחינה מציאותית, אין קשר בין זה לבין להתנהגות ההורה אבל עדיין ההורה מחזיק בהטיית חשיבה שמשהו בהתנהלות שלו גרם לזה ומכאן הדרך קצרה להצפה של רגשות אשמה, שכמובן לא תורמים ולא יעילים בהתמודדות. 

המצב הזה די שכיח והרבה הורים נופלים למקומות האלה. אני מכירה את זה. גם אני הייתי שם. 

רגשות אשם הם כנראה חלק בלתי נפרד מהורות.

כשאתה הורה לילד עם צרכים מיוחדים, האשמה לפעמים גבוהה יותר.

אולי עשיתי משהו לא נכון?

אולי לא הייתי שם מספיק?

אולי זה בגלל הרבה שעות מסך?

אולי הייתי עסוקה יותר מידי בקריירה והזנחתי את הילד?

אולי נתנו יותר מידי תשומת לב לילד אחד ולכן עכשיו יש קושי עם הילדה?

וזה בעצם הכול באשמתי בכלל?

האשמה הזאת, היא כמו שד. היא מתגנבת בשקט, באמצע לילה בלי שינה, אחרי התפרצות, או כשאת רואה ילדים אחרים.

והיא מכבידה. מאוד.

עם הזמן אני למדתי, 

רגשות אשמה לא הופכים אותי לאמא פחות טובה. הם רק מזכירים לי כמה אני אנושית וכמה אני אוהבת את הילדים שלי.

אז אני עוצרת, נושמת, מזכירה לעצמי:

אני לא מושלמת.

אני לומדת כל יום.

אני עושה הכי טוב שאני יכולה.

וזה מספיק.

אם גם אתם מרגישים לפעמים אשמים בהורות שלכם. אתם לא לבד.