האחים של - אלה שתמיד שם, אבל לפעמים שוכחים להסתכל עליהם

כשמדברים על אוטיזם, רוב תשומת הלב מופנית (ובצדק) אל הילד או הילדה שעל הרצף. אנחנו ההורים עסוקים בטיפולים, במסגרות, במילוי טפסים, במפגשים עם אנשי מקצוע, בלוגיסטיקה שלא נגמרת.

אבל בתוך כל זה, לפעמים נשכחים דווקא הם - האחים והאחיות.

הם גדלים בתוך מציאות קצת אחרת.

הם לומדים מגיל צעיר מה זו סבלנות, ויתור, בגרות.

הם שומעים "רק רגע" עשרות פעמים ביום.

הם מרגישים, גם אם לא תמיד אומרים, את ההבדל.

לפעמים הם גאים, לפעמים מתוסכלים, לפעמים מקנאים, לפעמים כועסים.

הם רוצים את תשומת הלב שלנו.

רוצים שנראה אותם. שנתחשב גם בהם. גם הם רוצים להרגיש מיוחדים. והם אכן מיוחדים, גם אם ללא צרכים "מיוחדים".

אז מה אנחנו כהורים, יכולים לעשות?

לייצר זמן ייחודי לכל ילד/ה, גם אם זה רק רבע שעה ביום.

רגע שבו הם מקבלים אותנו בנוכחות מלאה, בלי הפרעות, בלי טלפונים, בלי הסחות דעת.

לתת לגיטימציה לכל רגש.

גם אם זה קשה לנו כהורים לשמוע. מותר להם לכעוס, להתעצבן, לקנא ואפילו להגיד לפעמים "אני לא רוצה להיות איתו עכשיו" או "אתם אוהבים אותו יותר".

לייצר להם מרחב ביטוי.

כתיבה, ציור, דיבור עם איש מקצוע, כל דבר שיאפשר להם לעבד את החוויה שלהם.

להקשיב באמת.

בלי לתקן, בלי לשפוט, בלי "אבל תבין שהוא לא מתכוון". רק להקשיב. ולתת לגיטימציה לכל רגש.

לתווך, להסביר.

שיבינו מה זה אוטיזם, איך זה משפיע והכי חשוב איך זה מתבטא ספציפית אצל האח/אחות שלהם, כי אצל כל אחד, האוטיזם מתבטא אחרת.

לאפשר להם זמן יחד, של גיבוש, של כיף, של הנאה, על אף הפערים. זה חשוב וזה אפשרי בהחלט לחזק את הקשר האחאי ביניהם.

לדבר איתם בכנות. לאפשר להם לשאול הכול ולהעביר את המסר שאפשר לבוא ולדבר ולשאול. אם לא יודעים, זה בסדר גם להגיד שלא יודעים. 

לגדול במשפחה מיוחדת זה מורכב אבל יש גם יתרונות ואם נהיה מודעים לצרכים של האחים והאחיות ונדע לתת להם מקום, להעצים אותם ולראות את הייחודיות שלהם,  נוכל לאפשר להם לגדול עם תחושת ערך עצמי.

אם ניתן להם מקום, מענה, וכלים - הם יגדלו להיות מבוגרים עם לב ענק, מסוגלות רגשית וחוסן מדהים.

ובינתיים - בואו פשוט נראה אותם. באמת.