להיות אוטיסט בשואה

כמו בכל יום השואה- אינספור עדויות, זכרונות, סיפורים מצמררים והסיפור המשפחתי של בעלי, דור שלישי, סיפורים מהתופת שהדעת ממאנת לתפוס. 

לא יודעת למה אבל יום השואה הופך עבורי קשה יותר משנה לשנה. בפרט ב - 15 שנה האחרונות, מאז שנהייתי אמא, המחשבה על ההורים שאולצו להיפרד מילדיהם, על משפחות שלמות שנקרעו, על הניצולים שהמשיכו הלאה בגבורה, כשהם נושאים בליבם את אותו קרע, פשוט מרסקת את הלב. 

ואני מוצאת את עצמי נעה בין ניסיון להרחיק את עצמי מהסיטואציה, לא לראות טלוויזיה, לא לשמוע, לא להבין כי הזוועה קשה מנשוא לבין מחשבות ושאלות מטרידות שמנסה להרחיק אבל הן צצות בכל זאת, כמו למשל: מה אני הייתי עושה במצב שכזה, איך ילדיי היו מסתדרים? האם היו שורדים? 

כולן שאלות מטלטלות אבל יש שאלה אחת מטלטלת מכולן, שהופכת לי את הבטן - האם בני היה שורד? 

מה הסיכוי של ילד אוטיסט לשרוד בשואה?

נכון שרק ב - 1943 האוטיזם תואר לראשונה בספרות המדעית וההכרה הרשמית של אוטיזם הגיעה הרבה שנים לאחר מכן אבל זה לא אומר שהתופעה לא היתה קיימת. היו אוטיסטים כבר אז, פשוט לא קראו להם ככה. 

אז איך הרגישו ילדים אוטיסטים בשואה? שגם העולם הרגיל והמוכר הרבה פעמים קשה להם,  ושכל יציאה מהשגרה מערערת אותם? 

איך הרגישו בכל התוהו ובוהו שנחת עליהם, כשהם מופרדים מהדמויות המוכרות להם?

נכון שלכל הילדים בשואה הסיטואציה היא בלתי אפשרית אבל העדויות מראות שלא מעט ילדים הצליחו לשרוד (ברור שגם למזל יש פה תפקיד) וגילו בגרות, תושייה, תחכום ושאר מיומנויות שסייעו להם לברוח ולשרוד.

איני יכולה שלא לחשוב על ילד אוטיסט בשואה, עם קשיי תקשורת, עם מיומנויות חברתיות לוקות בחסר, שאינו מסוגל לשקר, עומד בסיטואציה מסכנת אך לא קולט עד הסוף את הסכנה ואין לו את היכולת להגן על עצמו. 

בעולם שהרבה פעמים נתפס על ידם כקיצוני, כשחור או לבן, טוב או רע, אני מתארת לעצמי סיטואציה שילד אוטיסט מצביע על חייל גרמני ואומר לו: "אתה רע" ואת התגובה כמובן לאחר מכן....

בהרבה סיפורים של הניצולים, מתוארים מצבים בהם הסתתרו בכל מיני מקומות. וכששמעו צעדים, מייד הבינו שעליהם להיות בשקט ולא לזוז, אחרת ייהרגו במקום. 

איך ילד אוטיסט שגם בשגרה כדרך לווסת את עצמו זז ונע ומשמיע קולות או מדקלם לעצמו משפטים, יכול להישאר בשקט ולא לזוז?

הבטן מתהפכת לי ממש כשאני מדמיינת את הילד האוטיסט במצב הכאוטי שנכפה עליו, נתקף חרדה, נאטם כדרך להגן על עצמו מהחוץ המאיים ורק מחפש את המוכר.

המחשבה על ילד אוטיסט, שכלפי חוץ נראה ילד יהודי רגיל, אולי קצת מוזר, יושב בפינת רחוב בגטו, רחוק ממשפחתו, מוצף מכל מה שקורה סביבו, מהקור הקיצוני, מהרעב, שם את שתי ידיו על אוזניו, מנסה להרגיע את עצמו על ידי תנועות גוף חזרתיות, כשמסביב רעש יריות, גופות וריח עשן ודם....המחשבה הזאת מכאיבה כל כך ואני מנחמת את עצמי שהאימה הזאת נחסכה מבני אבל כואבת את הסבל של כל כך הרבה ילדים אוטיסטים בשואה שעליהם לא שפר המזל והם מתו פעמיים. 

פעם אחת כי היו יהודיים ופעם שנייה כי היו שונים.

הכאב שלי הוא לא רק על היהודים. הנאצים ראו בקבוצות מסוימות באוכלוסייה "בעיה" חברתית -גזעית שיש לעקרה מתוך גוף האומה הגרמנית,  ומבין קורבנותיהם, נמנו גם אנשים עם מוגבלויות שונות, אשר הנאצים טענו כי אינם מועילים לחברה וכי חייהם אינם מוצדקים כלכלית.

גם אותם יש לזכור. 

לזכרם של רבע מיליון אנשים עם צרכים מיוחדים, אשר נרצחו בשואה, על עצם היותם שונים. 

בתמונה: סאלי ביין, ה - "יאנוש קורצ'אק" של הילדים המיוחדים, יחד עם דיירי המוסד החינוכי לילדים עם צרכים מיוחדים, אותו הקים וניהל בגרמניה, אותם לא עזב עד הרגע האחרון גם כשהיתה לו אפשרות להימלט, נשאר איתם עד הסוף המר ומצא את מותו, יחד איתם.

יהי זכרם ברוך 🖤