חולצה מנומרת

כשהתארגנתי הבוקר לעבודה בגן ובחרתי לעצמי חולצה מנומרת (לא, זה לא בגלל הטרנד, אני שנים בקטע המנומר 🐅, מאז השירות הצבאי בגדוד נמר בתותחנים, אבל זה לסיפור אחר...) לא תיארתי לעצמי שמחולצה תמימה אחת, יתפתח קסם 🪄

אחד הילדים בגן התקשורתי שנמצא אצלי בטיפול רגשי - ילד מתוק ואוטיסט, שאינו ורבלי, שלרוב נמנע מיוזמות תקשורתיות ומתקשה להביע את עצמו, אפילו בעזרת ג'סטות (מחוות גוף עם כוונה תקשורתית) נכנס לחדר הטיפול ומייד הבחין בחולצה שלי. 

ראיתי אותו איך הביט על החולצה המנומרת שלי והעיניים שלו נדלקו. הוא הצביע על החולצה ואז התקרב, הרים את ידיו, פתח את פיו ופשוט שאג ארררר 🐅 בקול וחייך בהתלהבות! 

התלהבתי ממש מהתגובה שלו, חיזקתי אותו ואמרתי לו נכון, זה כמו נמר. הצטרפתי אליו ושאגנו ביחד. 

ואז עצרתי. המתנתי שיסמן לי באיזשהי דרך שהוא רוצה עוד. ונחשו מה? הוא אכן עשה את זה! וכך שוב מס' פעמים.

רצון לקשר, יוזמה, קשב משותף. וואו מרגש ממש. וכמובן שמפה נסללה הדרך למשחק משותף הדדי שמהווה התקדמות של ממש בטיפול עם הילד המקסים הזה. 

כששיתפתי את האמא, היא התרגשה והופתעה, בכלל לא ידעה שמחובר לחיות והניחה שאולי ראה באיזה ספר או סרטון.

בדיעבד אני חושבת שהחולצה הזאת, התמימה, פתאום הייתה הגשר.

לעולם שלו.

לשפה שלו.

למקום שבו הוא מרגיש בטוח.

וכשאנחנו מצליחים להיכנס דרך הדלת הזו, אפילו אם היא בצורת כתמים מנומרים, יש פתאום מרחב חדש של קשר, הבנה ותקשורת.

לפעמים ההתקדמות לא נראית כמו מה שציפינו.

לפעמים היא פשוט מתחילה בחולצה.