זה רק מקלחת. אז למה הוא בוכה?

חזרנו מהים, כולנו מלוחים, עייפים, מרוחים בחול.

הוא יודע, ישר הביתה, ישר למקלחת.

אבל הפעם משהו קטן משתנה:

המקלחת הרגילה שלו תפוסה, ואנחנו מבקשים ממנו להתקלח במקלחת של ההורים.

ופתאום, סירוב מוחלט. הוא מתעקש, נעלב, בוכה עם ממש עם דמעות. 

״אבל זאת לא המקלחת שלי!״

״אני לא אוהב את זאת!״

״רק במקלחת שלי!״

ואני עומדת שם, גם אני עייפה.

חלק בי רוצה לצעוק: זה רק מים, זה רק מקלחת!

אבל בחלק אחר אני נזכרת:

אצלו זה לא "רק".

המעבר הקטן הזה בין המוכר לזר, זה הר געש אצלו בפנים.

שיבוש ולו הקטן ביותר של שגרה, זה כמו לאבד שליטה.

אז אני נושמת. מסבירה. מנסה להכיל.

ולפעמים גם נכשלת.

וזה בסדר. אני לומדת. גם הוא.